ההליכים האלטרנטיביים בכלל והגישורים בפרט
"אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו". שלטון חוק, מערכת משפט חזקה, עומדים בבסיס קיומה של חברה מתוקנת. ההכרעה השיפוטית היא דרך מקובלת לפתרון סכסוכים מכל סוג ומין שהוא, ויש בה בכדי לתרום למיצוב נורמות התנהלות נאותות במדינה דמוקרטית.
סכסוכים, כידוע, בין בני אדם הינם חלק משגרת החיים ואלה ככלל מצריכים הכרעה של גורם חיצוני.
ואכן, דלתות בתי המשפט פתוחות בפני הציבור כשאנו עדים לעלייה משמעותית בתביעות וממילא לעומס בלתי נסבל המוטל על מערכת המשפט. עומס זה מהווה אחד התמריצים לעידוד הפניית מתדיינים לדרכים חילופיות לפתרון סכסוכים, כשהמטרה היא ליתן מענה נאות, יעיל ומהיר לציבור המתדיינים, ולהביא לסיום המחלוקות תוך מיזעור הרגשות בכלל והכעסים בפרט המלווים בד"כ סכסוכים משפטיים.
הדרכים החילופיות המוכרות והמקובלות לפתרון מחלוקות הן : פשרה (בין אם נערכת בתוככי אולם המשפט ובין אם מחוצה לו), בוררות וגישור. בנוסף קיים הליך המוגדר כהערכת סיכון מקדמית (E.N.E-Early nutral evaluation ) שעניינו מתן הערכה לצדדים בדבר הסיכון שהם עומדים בפניו בניהול ההליך המשפטי ויש בהערכה זו כדי לקדם מו"מ בין הצדדים שלעיתים קרובות מוביל לפתרון. יודגש כי הליך זה אי נו הליך שיפוטי באשר אינו מוביל באופן מובנה לתוצאה קונקרטית מחייבת.
להלן אתמקד בהליכים המרכזיים המהווים אלטרנטיבה ממשית להליך השיפוטי ואשר יש בהם כדי להביא לפתרון מחייב וסופי שבדרך כלל מקבל את אישור ביהמ"ש. ההליכים הם: הבוררות והגישור.
הליך הבוררות הוא הליך מעין שיפוטי שבו לבורר,בדומה לשופט, הסמכות להכריע בסכסוך וליתן פסק בורר המחייב את בעלי הדין וחליפיהן.
הליך הגישור לעומתן נערך ע"י גורם חיצוני – המגשר- שכל תפקידו להוביל למו"מ בין הצדדים ולסייע להם להגיע להסכמה. כל פתרון בהליך כזה חייב שיהיה על דעת הצדדים ובהסכמתם, ופתרון זה בא לידי ביטוי בהסכם שבד"כ מובא לאישור בימ"ש כפסק דין לכל דבר וענין.
להלן אתייחס בפירוט לכל אחד משני ההליכים הנ"ל.
הליך הבוררות
הליך הבוררות מוסדר בחוק הבוררות תשכ"ח- 1968.
לכאורה דלתות הבוררות פתוחות בפני כל המחלוקות , בכפוף להסכמת הצדדים ובתנאי שאין בהוראות החוק כדי למנוע התדיינות בהליך כזה.
כך, למשל, נושא שהוגדר בחוק כמצוי במסגרת סמכות של ערכאה משפטית כלשהי לרבות בתי משפט מנהליים אין להעבירו לדיון להליך הבוררות. זאת ועוד , אין הליך הבוררות ראוי להערך בין שני צדדים כשיש בהחלטה כדי להשליך על זכויות צד ג'. ולפיכך, כאשר בענין מסוג זה עסקינן הדרך הנכונה היא פנייה לביהמ"ש.
בסיס הליך הבוררות בכפוף לכל האמור, הוא אם כן, הסכמת הצדדים ולב ליבו של ההליך הוא במחוייבות הבורר לפעול בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת של הסכסוך כשבעיקרון אין הבורר קשור לדיני הראיות, לדין המהותי ולסדרי הדין. (אלא אם כן הוסכם אחרת)
יתרונותיה של הבוררות הינם רבים ונובעים מהאופן היעיל, המהיר והגמיש של ההליך, בהיותו משוחרר מכבלי הפרוצדורה, מהאפשרות לבחור בורר מסויים, בעיקר כשמדובר במחלוקות מקצועיות הדורשת הבנת התחום וכן מן העובדה שהליך כזה כפוף לביקורת שיפוטית ולאפשרות ערעור.
אין ספק שאופיו של הליך הבוררות מהווה גורם שיש בו כדי לדרבן בעלי דין להיזקק לו.
הליך הגישור
הליך הגישור מוסדר בחוק בתי המשפט נוסחו משולב תשמ"ד – 1984 ובתקנות סדר הדין האזרחי.
הליך זה מהווה דרך חילופית ליישוב סכסוכים שבה גורם ניטראלי, המגשר, מסייע לצדדים לסכסוך להגיע להסכם שיהיה בו כדי להוות מענה לאינטרסים של כל אחד מהם. תנאי מקדמי לפנייה להליך גישור הוא הסכמת הצדדים, כאשר ההליך מאפשר טיפול מקיף בכל מערכת היחסים בין הניצים, זאת שהובילה לסכסוך הספציפי.
אם ההכרעה השיפוטית פותרת את הסכסוך באופן נקודתי ואינה יורדת לשורש המחלוקת ולאינטרסים העומדים מאחוריה, וברב המקרים אין בה כדי להביא לשלום בין הצדדים; הרי שבתהליך הגישור עומדים הצדדים במרכז ולא המחלוקת, כאשר המטרה הינה להגיע בהידברות הקשבה והבנה לפתרון אופטימאלי תוך התחשבות באינטרסים האמיתיים של הצדדים, מתוך שאיפה להשכין ביניהם שלום ואולי אף להחזירם ליחסי רעות.
הרעיון המרכזי העומד בבסיס התפיסה הגישורית הינו המטרה להגיעה לפתרון מסוג Win Win, בו צורכיהם ורצונותיהם של שני הצדדים יוכלו לבוא לידי ביטוי באופן ששניהם יפיקו רווח חדש מפתרון זה.
אין ספק שפתרון מעין זה, לעומת הפתרון מסוג Win – Lose, שיש בו צד מנצח וצד מפסיד, ( שהוא בדרך כלל פתרון משפטי בין במשפט ובין ובין בבוררות) יכול שיוביל להשלמה אמיתית ולחיזוק הקשר בין הצדדים הניצים. הצלחת הגישור נמדדת, הן בהסכם שאליו הגיעו הצדדים, אך גם ואולי בעיקר, בהליך עצמו. אין ספק שההסכם אליו מגיעים הצדדים, לעולם יעגן בתוכו פתרונות נכונים יותר עבור הצדדים, וממלא הסכם זה ימולא וישמר לטווח רחוק. הסכם הגישור אינו יכול להיות בלתי חוקי, בלתי מוסרי, סותר את תקנות הציבור, אינו הוגן בעליל או כזה הגורם נזק לצד שלישי.
המגשר מנהל את ההליך, מוביל את הצדדים בתהליך ההידברות, מציב את הפתרונות האפשריים אך אינו משמש כיועץ או כמומחה.
הגישור משקף שינוי מהותי-רעיוני בתפיסה חברתית; וזו אומרת כי, בטרם יציאה למאבק משפטי יש מקום לנסות ולהגיע לפתרונות אופטימלים מתוך הבנה הידברות והקשבה ותוך התחשבות באינטרסים האמיתיים של כל אחד מהצדדים לקונפליקט. על פי תפיסה זו, הגישור מהווה למעשה תהליך חברתי שאמור לתרום לשינוי פני החברה מחברה בעלת תרבות לוחמת לחברה סובלנית ומתקשרת.
מעבר לכך גם אם מלכתחילה אומץ תהליך זה כפתרון משפטי המקל על עומס המערכת המשפטית הרי שקיימת חשיבות להפנמתו כתהליך חינוכי חברתי ולהטמעת הרעיון להגברת השימוש בו בכל המערכות ובכל רובדי החברה, החל מגן הילדים.
אין ספק שהפנמת הגישור כחלק מהתנהלות חברתית יש בה כדי להשפיע על בניית חברה טובה מתקשרת ואיכותית יותר שיש בה ערך מוסף של הדגשת המאחד תוך דחיית המפריד.
יפים לעניין זה דבריו של נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר אהרון ברק בטקס חתימה על אמנת הגישור בעסקים בבית הנשיא ביום 14/3/2002 וכפי שהם מצוטטים ברע"א 6828/04 עו"ד דויד מרטין ואח' נ' ארנולד פוליטנסקי ואח' "
"…גישור אינו רק טכניקה. זו תרבות של חיים משותפים … תחת הכרעות כוחניות – בין כוח פרטי ובין כוח מאורגן של המדינה – באות הכרעות הסכמיות…גישור עדיף על שיפוט, שכן ההכרעה בו היא הסכמית ולא כוחנית. הגישור לא בא לפתור את בעייתם של בתי המשפט. הגישור בא לפתור את בעיותיה של החברה. הוא פועל מחוץ לבתי המשפט ,ובטרם יובא הסכסוך לבית המשפט. אך עם זאת, לגישור חשיבות רבה בהורדת העומס מבתי המשפט. אין זו מטרתו, אך זו צריכה להיות תוצאתו". עוד הוסיף נשיא ביהמ"ש העליון בדימוס אהרון ברק בספרו "על הגישור", בהסכמה 1(2001)4 כי: " גישור אינו רק מקצוע. זו פילוסופיית חיים… גישור אינו רק טכניקה. זו תרבות חיים משותפים … תחת הכרעות כוחניות- בין כוח פרטי ובין כוח מאורגן של המדינה- באות הכרעות הסכמיות … בעני המצב האידיאלי הינו זה, שבו בתי המשפט עוסקים בסכסוכים, שרק הכרעה שיפוטית מסוגלת לפתור או בסכסוכים שבהם ההכרעה השיפוטית היא הראויה ביותר. בכל שאר הסכסוכים – והם רוב רובם של הסכסוכים המובאים כיום בפני בתי המשפט- צריכות לענות מסגרות חברתיות לבר-שיפוטיות, אשר הגישור (בצד גישות ודרכים אחרות ליישוב סכסוכים) מהווה מרכיב מרכזי בהן".
כאמור לעיל, לצד שני ההליכים המרכזיים – בוררות וגישור השתרשה הדרך הנוספת לקידום פתרון בין צדדים למחלוקת והיא הערכת סיכון מקדמית.
במסגרת מסלול זה פונים המתדיינים בעצמם או באמצעות באי כוחם לצד ג' כדי לקבל חוות דעת חיצונית המבוססת בעיקר על כתבי הטענות והמסמכים הנלווים, שמהווים בסיס להליך המשפטי, בדבר הסיכונים והסיכויים העומדים בפניהם בניהול התיק המשפטי.
הגם שחוות דעת בלתי תלויה זו אינה מביאה לפתרון קונקרטי של הסכסוך יש בה כדי להוות נדבך חשוב וגורם מניע לניהול מו"מ לקראת פתרון אפשרי ובד"כ פתרון שבמהותו מהווה פשרה בין עמדת הצדדים.
נשוב ונדגיש כי דלתות בתי המשפט פתוחות בפני כולי עלמא וזכותו של אזרח "לקבל את יומו" בבית המשפט.
עם זאת מכל הטעמים שפרטנו לעיל מומלצת הפניה להליך החילופי לפתרון סכסוכים בנסיבות מתאימות ובתנאי שזה ינוהל ברמה מקצועית גבוהה , בהבנה, סובלנות ורגישות מתוך מטרה להביא לפתרון על בסיס אדני המשפט והצדק.
פורסם בגליון מספר 19 של כתב העת "עורך הדין" בהוצאת לשכת עורכי הדין.