הרכב של שבעה שופטים העניק תקופת מעבר של 3 שנים להגשת תביעות פיצויים בגין הפקעות שנעשו מקום המדינה ברקע ההחלטה ניצבת הפקעה שנעשתה על ידי עיריית פתח תקוה לצורכי ציבור ב-1962, ומאוחר יותר נמכרה הקרקע לשיכון עובדים
70 שנה לאחר שחקיקת הבסיס בנוגע להפקעת קרקעות, המכונה "פקודת הקרקעות", באה לעולם – פירסם בית המשפט העליון בהרכב של שבעה שופטים החלטה תקדימית, שלפיה אפשר להגיש תביעות פיצויים לרשויות מקומיות ולמעצ בגין הפקעות מקרקעין שנעשו גם לפני עשרות שנים, בשלוש השנים הבאות. הסיבה לפסיקה היא חוסר הבהירות ששרר סביב המועד שממנו יש לחשב את תקופת ההתיישנות. לאחר אותן שלוש השנים, תחושב התיישנות לכל המאוחר לפי המועד שבו הרשות המפקיעה תפסה חזקה על המקרקעין.
מאז אותה חקיקה מנדטורית מ-1943, באו לעולם כמה חקיקות ישראליות, שמבוססות כולן על החקיקה הבריטית. הגרסה הישראלית הראשונה של חוק ההפקעות, המכונה גם "החוק לתיקון דיני רכישה לצורכי ציבור 1964", מקנה לבעל מקרקעין זכות לקבל פיצויים כעבור 90 יום מהיום שבו תפסה הרשות חזקה בנכס.
הכלל המנחה לקבלת הפיצוי עקב הפקעה קובע מנגנון דו־שלבי לקבלת פיצוי: הראשון עם אישור התוכנית המפקיעה, שבו משונה ייעוד המקרקעין לציבורי, ושוויו יורד עקב כך במידה ניכרת. במצב זה זכאי בעל המקרקעין לפיצוי בגין התוכנית שפגעה בקרקע והורידה את ערכה. השלב השני שבו בעל הקרקע זכאי לפיצוי הוא השלב שבו הרשות תופסת את הקרקע, ששוויה ממילא ירד מאוד לאחר שייעודה שונה וידוע היה כי עומדים להפקיעה.
גובה הפיצוי לעניין זה נקבע על יסוד שווי השוק של המקרקעין בשוק החופשי במכירה ממוכר מרצון לקונה מרצון, והמועד הקובע לשומה של הפיצויים הוא זמן הפרסום ברשומות של הודעת ההפקעה. גם כאן אפשר לעשות הפרדה בין שני סוגי תביעות פיצויים: תביעות לפיצויי הפקעה שהמדינה מבצעת, ובמרבית התיקים האלה המדינה לא טוענת טענת התיישנות, גם בתביעות שנעשו לפני עשרות שנים. לעומת זאת, בתביעות שמוגשות נגד הרשויות המקומיות ומעצ, הן טוענות לרוב, כמו במקרה שלפנינו, להתיישנות. בפסיקה שניתנה כעת קבע העליון תקופת מעבר של שלוש שנים לבירור כל תביעות הפיצויים בגין הפקעות מקרקעין.
ברקע החלטת בית המשפט עומדת הפקעת מקרקעין שנעשתה על ידי עיריית פתח תקוה לצורכי ציבור ב-1962. את המקרקעין ברחוב קפלן, בסמוך לבית החולים בילינסון, החזיק בין היתר אדוארד ארידור. אף שהעירייה הפקיעה את המקרקעין לצורכי ציבור, במהלך השנים היא העבירה אותם לחברת שיכון עובדים (כיום שיכון ובינוי שבשליטת שרי אריסון), שבנתה במקום פרויקט מגורים.
את תביעת הפיצויים הראשונה הגיש ארידור ב-1985 על ידי עו"ד משה קמר, נגד העירייה. באותה תביעה יוצגה העירייה על ידי שיכון עובדים מכוח הסכם שנחתם ביניהן. בתביעה טענו אלה כי יש לדחות את התביעה בגין התיישנות. בית המשפט דחה את הטענה ופסק פיצויי הפקעה, לפי שווי קרקע נוכחי במועד ביצוע ההפקעה צמוד להפרשי הצמדה וריבית. כמה שנים מאוחר יותר נפטרו גם אחיו ואחותו של ארידור, שגם הם היו בעלי זכויות במקרקעין סמוכים ולא תבעו פיצויים. ארידור, שהיה היורש היחיד, הגיש ב-2002 על ידי עו"ד קמר תביעה נוספת על השטחים שירש מאחיו. התביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי, וזה דחה אותה בטענה של התיישנות. שנה לאחר מכן, ב-2003, הגיש קמר ערעור לעליון, וב-2006 ניתן פסק דין של בית המשפט בהרכב של שלושה שופטים שדן בעיקר בנושא תחולת חוק ההתיישנות.
פסק הדין ניתן לפני כשבוע, בהרכב שבו ישבו נשיא העליון, השופט אשר גרוניס, המשנה לנשיא השופטת מרים נאור, והשופטים עדנה ארבל, סלים ג'ובראן, אסתר חיות, חנן מלצר ועוזי פוגלמן. בדיון טענה עיריית פתח תקווה באמצעות עו"ד רונית אלפר, ממשרד פריש שפרבר ריינהרץ ושות', כי חל במקרה זה חוק ההתיישנות ושיהוי ניכר במועד הגשת התביעה. כמו כן הוסיפה העירייה כי "יש להביא במכלול השיקולים את הקושי של העירייה בהיותה רשות מקומית, לשחזר מסמכים רלוונטיים מהעבר ולאור תחלופת הפקידים העובדים, להסביר פעולות מן העבר הרחוק".
בגישה זו החזיק גם היועץ המשפטי לממשלה, שעמדתו הוגשה לבית המשפט. "אין חולק כי מעשה ההפקעה מקים לבעלים עילה פיצויים, אך במישור העובדתי נוכח הזמן הרב שחלף אין זה סביר שהמדינה תוכל להוכיח כי שילמה כבר את פיצויי ההפקעה לתובע", נטען בשמו בבית המשפט. דעת רוב השופטים אימצה את דעת גרוניס , שלפיה מרוץ ההתיישנות מתחיל מיום תפיסת החזקה.
"המשמעות של פסק הדין הזה הוא שהתיק חוזר לדיון מחודש במחוזי, שידון בתביעת הפיצויים", מסביר קמר. "כעת כל התביעות שיוגשו בתקופת המעבר יתבררו לגופן ולא יידחו בגין טענת התיישנות. הטענה היא בעיקר נגד מעצ ורשויות מקומיות, שהפקיעו קרקע השייכת לאנשים שזכאים לפיצויים. החוק מאפשר כיום רשויות להפקיע 40% משטח קרקע מבלי לשלם פיצויים, אז כעת הן לוקחות גם את ה-60% הנותרים וגם על זה הן רוצות לצאת פטורות ללא תשלום. זו שערורייה – שלא לדבר על כך שחלק מהמקרקעין הופקעו לצורכי ציבור ואחר כך הועברו לידיים פרטיות לפיתוח פרויקטים נדל"ניים. יכול מאוד להיות שבמקרה שלנו שיכון ובינוי היא שתידרש לשלם פיצויים, מכוח הסכם שכרתה בזמנו עם עיריית פתח תקוה. את התביעה שלנו הגשנו נגד העירייה, וכעת היא תתברר לגופה".
באשר להבט הכללי של הפסיקה, אומר קמר כי "מדובר בהחלטה משמעותית מאוד, שתאפשר להגיש תביעות גם על הפקעות שנעשו בשנות ה-60 וה-50".
על אף הדברים, לדעת עו"ד צבי שוב, מומחה לדיני מקרקעין המייצג בעלי קרקע רבים בתחום ההפקעות, אף שלכאורה זוהי פסיקה המסדירה את נושא ההתיישנות בתביעות פיצויים בגין הפקעה, הרי שפסק הדין מתייחס לנושא השיהוי וקובע שגם במקרה שלא חלפה תקופת ההתיישנות, עדיין יש לרשות המפקיעה אפשרות להעלות תלונות על שיהוי.
לדבריו, "המשמעות היא כי הרשות המפקיעה תוכל לטעון בכל מקרה לגופו כי ההשתהות של הנפקע גרמה לנזק ובכך למנוע פיצוי. זה עשוי ליצור מצב שבו בכל תיק תעלה טענת שיהוי ובעלי הקרקעות יוצאים נפסדים, כי הם עדיין ייאלצו לנהל הליכים ארוכים מול הרשויות בדרך לקבלת הפיצויים".
פורסם בדה-מרקר ע"י רנית נחום-לוי