בית המשפט המחוזי דחה תביעת יורשים להכרה בזכויותיהם על קרקעות בפתח-תקוה מחמת התיישנות.
במסגרת כתב התביעה טענו היורשים כי בעת שפינו את דירת הוריהם שנפטרו מצאו "בבוידם" ארגז מסמכים ישן ובהם חוזים לפיהם היו להוריהם זכויות בקרקעות רבות בפתח-תקוה, שראשיתן בראשית ימי היישוב. לטענת התובעים בין השנים 1939-1957 רכשו הוריהם זכויות חכירה משנה בחלקות שונות שהיו ידועות בשם "חלקות הביצה" ואשר הוחכרו למועצת המושבה בפתח-תקוה ע"י ממשלת פלסטינה בשנת 1921. בשנת 1955 ביטלה מדינת ישראל את ההסכם החכירה הראשית עם המושבה פתח-תקוה,זאת, לטענת התובעים, תוך הפרה גסה של זכויות החוכרים המשניים ובניהם הוריהם. לטענת התובעים הוריהם סירבו לחתום על הסכם חכירה חדש עם המינהל, באשר לטענת ההסכם המוצע היה גורע מהזכויות שהוענקו להם בהסכם החכירה המקורי לפיו הוחכרו החלקות לתקופה של 50 שנים עם אופציה ל-50 שנים נוספות ואופציה נוספת לעוד 50 שנים (סה"כ 150 שנים).
בית המשפט קבע כי חוזה החכירה יצר להורי התובעים זכות מן היושר בנוגע לנכס ובכך יצר יחסי נאמנות בין המוכר לקונה. למערכת יחסים זו יש השפעה מכרעת על טענת ההתיישנות, שכן מערכת היחסים כזו דוחה את תחילת תקופת ההתיישנות לרגע בו היא מופרת. ביהמ"ש קבע כי במקרה דנא פעלו הורי התובעים החל משנת 1951 במטרה להסדיר את זכויותיהם בנכס ובעניין זה התעוררה מחלוקת משפטית בינם לבין המינהל ביחס לתנאי החכירה.
בנסיבות אלו, קבע ביהמ"ש כי תקופת ההתיישנות החלה לכל המאוחר בשנת 1951 ומאחר והסכם החכירה המקורי נחתם בתקופה שבה המקרקעין טרם הוסדרו, הרי שתקופת ההתיישנות נקבעה ל-15 שנים בלבד, ולפיכך התביעה התיישנה.
ביהמ"ש מציין כי התיישנות אינה מוסד טכנוקרטי בלבד, אלא יש לה פנים מהותיים רבים ובכללם הקושי הראייתי שמכשול הזמן מציב, כגון זיהוי מדויק של החלקות. תחום המקרקעין אינו תחום עגול אלא תחום מרובע שלגביו נדרשת מידה של דיוק ולא בכדי. זכות של אדם במקרקעין משמעה שלילת זכותו של אחר. זהו משאב מוגבל ואין להכריע בדבר הזכויות בו ללא ראיות מספיקות. אילו הורי התובעים היו נוקטים באותה עת בהליך משפטי, אזי יש להניח שכל המסמכים/הראיות/ העדים הרלוונטיים היו מובאים לפני בית המשפט. משכך החליט בית המשפט לדחות את התביעה תוך חיוב התובעים בהוצאות הנתבעים.
בתיק זה ייצג עו"ד קובי ברכה את עיריית פתח-תקוה אשר הייתה אחת הנתבעות.